מבוכים ודרכונים עם יוני וייס- מיועד לגילאי 12+

סיפור אינטראקטיבי: מחולל האורות. פרק 1

כשתמר התעוררה, ראייתה הייתה מטושטשת, אך ברורה מספיק כדי להבין שהיא הייתה בחדר לא מוכר. כעבור כמה שניות, הכל התחיל להתבהר. היא שכבה בחדר שהזכיר יחידה של בית מלון, אך עם חיבורי חשמל משונים מעל ראשה, ובלון חמצן מחובר לקיר לצידה. מולה היה כיור, עליו היה תלוי בקבוק מלא בחומר כחול מטפטף. מבנה החדר היה מוכר לה. היא מיששה את הבד שכיסה אותה. הנה. הלוגו של בית החולים הדסה עין כרם בצבץ בין הסדינים. זו לא הפעם הראשונה שהיא שכבה במיטה כזו, מחוברת לשלל צינורות וחוטים, אך בזמן האחרון הייתה בריאה יחסית, והיא פשוט לא הצליחה לזכור מה הביא אותה לכאן. במסדרון מחוץ לדלת הייתה המולה גדולה, אך בחדרה עוד נשמר השקט באופן יחסי. היא ניסתה לחשוב על מה שקרה לפני שהתאשפזה, אך מוחה הרגיש מלא בערפל, עם רסיסי זיכרונות מעופפים להם ללא סדר ברור. הראש שלה החל לכאוב, והיא נאנחה ונשענה אחורה במיטה. אולי אישן קצת, חשבה, ועצמה את עיניה. עוד מעט דניאל יגיע. כדאי שאספיק לנוח קצת לפני.

דניאל.

 

 

היא פתחה את עיניה בבהלה. דניאל לא היה שם. היא נזכרה עכשיו. שלוש דמויות עטויי מסיכות שחורות התנפלו עליה כשהייתה בדרך לרופא עם דניאל, ולאחר שהפילו אותה, דחפו את דניאל לתוך רכב מסחרי גדול ושעטו משם. "דניאל"! היא זעקה, וניסתה לקום ממיטתה. היא הצליחה להרים את עצמה כך שתישען על המרפקים, אך ראשה החל להסתחרר, וזרועותיה רעדו מהמאמץ. למה היא הייתה כל כך חלשה?  עוד קצת, חשבה.  קדימה עוד קצת.

הדלת נפתחה בטריקה, חזקה כל כך עד שנדמה היה שהיא תיתלש מהצירים. תמר נרתעה לאחור בבהלה. גבר גבוה ורחב כתפיים נכנס לחדר. הוא לבש סריג אפור ומכנסיים שחורים, ועיניו הכסופות התמקדו בשלה. היא לא הספיקה לתהות לגבי הצבע המשונה, והתמקדה בעיקר באחת מידיו שהייתה תחובה בכיסו השמאלי. אקדח אולי?

"מי אתה"? היא שאלה בקול רועד. היא הרגישה לפתע קור לא מוסבר, מעין זרם של פחד העובר במהירות דרך גופה. הוא סגר את הדלת מאחוריו, בעדינות מפתיעה ביחס לכניסה האגרסיבית. "אל תוציאי מילה!" הוא לחש, והניח אצבע על שפתיו. הוא זז לכיוונה, ובשני צעדים גדולים הגיע לצד המיטה שלה. "עוד רגע הם יהיו כאן" אמר בקול סמכותי. "אנחנו חייבים להסתלק, מהר"!

היא ניסתה לברוח מהצד השני של המיטה, אך הוא תפס את זרועה בידו לפני שהספיקה והחזיק אותה במקום. היא ניסתה למשוך את ידה חזרה אליה, אך אחיזתו הייתה כמו מלחצי פלדה. "תעזוב אותי!" היא צרחה בכול כוחה. "עכשיו"!

 הוא תחב משהו לפיה, זה הרגיש כמו בד מחוספס, ודחף אותה חזרה למצב שכיבה. היא ניסתה לצעוק, אך קולה היה מעומעם בגלל הבד. ליבה של תמר דפק במהירות. הראש שלה הריץ בלולאה את התסריטים הנוראיים ביותר שעלולים לקרות עכשיו. הוא רכן מעליה, והיא ניסתה להתרחק, אך הצליחה רק לשקוע קצת יותר בתוך המזרון הרך. ריח חזק של סיגריות נידף מפיו, ועוד ריח שהיה מוכר לה, אך היא לא הצליחה לזהות מאיפה. היא הרגישה שהיא קופאת במקום, לא מצליחה להתנגד יותר מרוב אימה. אך הוא לא הכאיב לה, רק קירב את פיו לאוזן שלה.

"דניאל עדיין חי" הוא לחש. תמר הפסיקה להתנגד, והביטה בו בבלבול. פניו היו נראות קשוחות אמנם, עם הסנטר המרובע, הצלקות הקטנות, והזיפים המאפירים.  אך היה משהו רך בעיניים שלו. תמר תמיד חשבה שהייתה לה היכולת לזהות אם אדם שפגשה היה טוב לב. היא לא הייתה בטוחה לגבי האיש הזה, במיוחד לאור ההתנהגות המפחידה שלו, אך משהו בעיניו גרם לה לרצות לסמוך עליו. קולות של מאבק נשמעו מחוץ לחדר, והאיש הביט לרגע לכיוון הדלת, ומיד חזר להסתכל עליה.  "אם אוריד את ידי", הוא שאל. "תפסיקי לצעוק?" היא הנהנה. הוא התרחק ממנה, נצמד לפינה של הקיר שהיה בו את הדלת, ושלף סכין ארוכה מכיסו. קולות המאבק מחוץ לחדר התגברו, וכמה רעשים של ירי מושתק נשמעו. תמר הרגישה צמרמורת זורמת דרכה, והיא רעדה. היא זיהתה את הצליל הזה מהסרטים, אך לא חשבה שאי פעם תשמע את זה בעצמה. האיש הסתכל עליה שוב.
היא לא ראתה בעיניים המשונות שלו דבר המעיד על כך שפחד או התרגש במיוחד. זה הרגיע אותה קצת.

הוא נשם נשימה עמוקה. "שמי ארז", אמר בקול שקט. "ואני כאן כדי להציל אותך". הוא הצביע לכיוון הדלת. "האנשים האלה בחוץ?" אמר. "הם לקחו את דניאל, ואת העדה היחידה שיכולה לקשר אותם לזה. הם כאן כדי לוודא שזה לא יקרה." הוא התכופף למצב כריעה, מבלי לאבד איתה קשר עין. "אני צריך שתסמכי עליי" אמר. "תעשי את כל מה שאני אומר ללא היסוס, ואולי תראי את דניאל שוב."

היא לא ידעה מה לומר. אדם זר, גדול ממנה כמעט פי שניים וחמוש בסכין ארוכה, כלא אותה בחדר בבית חולים, ורצה שהיא תסמוך עליו. איזו ברירה הייתה לה? "כן" אמרה בקול חלוש. הוא הינהן והיה נראה שבע רצון, והפנה את תשומת ליבו חזרה לכניסה לחדר. ההמולה הייתה ממש מעבר לקיר, ובכל רגע היה נשמע שעומדים לפרוץ פנימה. תמר הסתכלה מסביב. חייב להיות כאן משהו שיכול לעזור לה! אך לא היה דבר שלא היה מחובר לקיר, מלבד מגש האוכל.

רגע. בין שאריות האוכל שנותרו על המגש, נצנצה לה סכין מתכתית. היא לקחה את הסכין והחביאה אותה בשרוול. ארז עדיין היה מרוכז בדלת. צווארו היה חשוף.

 

מה אתם חושבים שתמר צריכה לעשות?

 

א. תמר צריכה לתקוף את ארז עם הסכין ולברוח מהחדר.

ב.  תמר צריכה לסמוך עליו ולנסות לעזור לו. אולי תזכה לראות את דניאל שוב?

 

גורלם של תמר ודניאל, ואולי אפילו של ארז תלויים בכם. תשקלו את צעדיכם הבאים בזהירות!

 

ניתן לענות בקישור: https://forms.gle/QFjHwMGM4mnPtY5L6